איך גבולות יוצרים לנו יותר חופש כיזמי סולו

איך גבולות יוצרים לנו יותר חופש כיזמי סולו

יש פרדוקס מעניין ביזמות סולו.

הרבה מאיתנו יוצאים לדרך הזאת דווקא כי אנחנו רוצים חופש.

אנחנו לא רוצים שמישהו אחר יחליט בשבילנו מתי לעבוד, על מה לעבוד, איך לעבוד ומה נכון לנו. אנחנו רוצים להיות אדונים לעצמנו.

זאת גם אחת הסיבות שאני יצאתי ליזמות סולו מלכתחילה.

אני פחות מתחבר למסגרות ולגופים גדולים, בטח כשמגיעים איתם הרבה כללים שאני לא בהכרח מבין או מתחבר אליהם. תמיד אהבתי את האפשרות לבחור לעצמי את הדרך.

אבל עם הזמן הבנתי משהו שנשמע בהתחלה כמעט הפוך מהרעיון של חופש:

חופש וגבולות הם לא שני קצוות של אותו ציר. הם שני כוחות שמזינים אחד את השני.

ולפעמים דווקא הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו הם אלה שמאפשרים לנו ליהנות באמת מהחופש שכל כך רצינו.

הילד על הגג

תחשבו שאתם נמצאים על גג של בניין בן 44 קומות עם הילד הקטן שלכם, בן שלוש.

יש לכם שתי אפשרויות.

באפשרות הראשונה הוא יכול להסתובב ולשחק חופשי על הגג, אבל אין שום גדר מסביב.

באפשרות השנייה הוא יכול להסתובב ולשחק חופשי, אבל מסביב לגג יש גדר גבוהה ובטוחה.

באיזו אפשרות תבחרו?

התשובה די ברורה.

אנחנו רוצים שתהיה גדר.

אבל האם הגדר באמת פוגעת בחופש של הילד?

להפך.

בתוך השטח המוגן הוא יכול לרוץ, לשחק ולחקור. ואנחנו יכולים לתת לו לעשות את זה בלי להיות בכל שנייה במצב של דריכות.

הגבול יוצר ביטחון.

ובתוך הביטחון הזה אפשר לתת הרבה יותר חופש.

דווקא הגבול, במקרה הזה הגדר, מוסיף חופש ולא מוריד חופש. הוא מאפשר לילד לנוע ולשחק בחופשיות בתוך מרחב בטוח.

אותו עיקרון עובד גם בחיים שלנו כיזמי סולו.

אנחנו רוצים ליצור לעצמנו גבולות, ובתוך הגבולות האלה לקבל את החופש שאנחנו כל כך אוהבים.

כשהשבוע שלי היה חופשי לחלוטין

בתחילת הדרך העצמאית שלי החלטתי שאני רוצה יומיים בשבוע שבהם אני לא עובד על העסקים שלי.

הימים האלה נועדו לעצמי, להתפתחות אישית, לדברים שמעניינים אותי ופשוט לחופש.

בהתחלה לא היו לי ימים קבועים.

בכל שבוע הייתי בוחר יומיים אחרים שבהם אני בחופש.

וזה הרגיש מדהים.

השבוע שלי היה כל כך פלואידי שלפעמים באמת לא ידעתי איזה יום היום. לא היה יום ראשון שמתחיל שבוע עבודה עבורי ויום שישי שמסיים אותו. יכולתי להחליט שיום שלישי הוא סוף השבוע שלי, לעבוד בשישי, לקחת חופש ברביעי ולשנות הכול שוב בשבוע הבא.

זה הרגיש כמו חופש מוחלט.

אבל עם הזמן התחלתי להבין שלחופש הזה יש מחיר.

היה קשה לקבוע איתי פגישות.

היה קשה לתכנן דברים מראש.

אנשים שעבדתי איתם לא תמיד ידעו מתי אני זמין.

לאשתי היה קשה לדעת איך הולך להיראות השבוע שלנו.

וגם לי היה קשה.

כל שבוע נדרשתי להחליט מחדש איך הוא ייראה.

החלטה קטנה פה, תיאום שם, להזיז משהו, לבדוק מה אפשר לעשות השבוע ומה לא.

החופש שהיה אמור לפנות לי מקום התחיל דווקא לצרום ממני אנרגיה.

בסוף עשיתי שינוי מאוד פשוט.

קבעתי ששני ורביעי הם ימי החופש שלי.

זה הכול.

פתאום כולם ידעו.

אני ידעתי.

אשתי ידעה.

אנשים שעבדו איתי ידעו.

אפשר היה לקבוע פגישות קדימה, לתכנן שבועות ולהכניס דברים ליומן בלי לפתור בכל פעם מחדש את אותה חידה.

שמתי גבול בתוך החופש שלי.

והגבול הזה לא לקח ממני את החופש.

הוא הפך אותו להרבה יותר טוב.

הייתי יותר מאורגן, יותר פרודוקטיבי, הוצאתי פחות אנרגיה על תכנון ותיאומים, ובעיקר יכולתי ליהנות מימי החופש שלי בלי שכל שאר החיים יצטרכו להסתדר סביבם מחדש בכל שבוע.

איפה אנחנו צריכים גבולות?

בתור יזמי סולו אין לנו בדרך כלל מישהו אחר שמייצר עבורנו את המסגרת.

אין מנהל שאומר מתי יום העבודה מתחיל.

אין ארגון שמחליט כמה פרויקטים אפשר לפתוח במקביל.

אין מחלקה אחרת שמגדירה מתי לקוח יכול לפנות אלינו.

ובמובן מסוים זה כל הכיף.

אבל זה גם אומר שאם אנחנו לא נייצר את הגבולות שלנו בעצמנו, לפעמים פשוט לא יהיו גבולות.

אחד הסימנים הכי טובים לכך שחסר לי גבול הוא כשאני מוצא את עצמי מקבל שוב ושוב את אותה החלטה.

האם לעבוד היום בערב?

האם לקחת את הפרויקט הזה?

האם לענות עכשיו ללקוח?

האם להתחיל עוד רעיון חדש?

האם לעבוד בסוף השבוע?

אם אותה שאלה חוזרת אלינו כל הזמן וגובה מאיתנו אנרגיה, יכול להיות שאנחנו לא צריכים לקבל החלטה טובה יותר בכל פעם.

יכול להיות שאנחנו צריכים כלל.

סימן נוסף הוא כשחלק אחד בחיים מתחיל לזלוג לכל שאר החלקים.

העסק נכנס לערב.

הטלפון נכנס לזמן עם הילדים.

לקוחות נכנסים לימי החופש.

רעיונות חדשים נכנסים לתוך עשרה פרויקטים שכבר פתוחים.

למידה נכנסת על חשבון עשייה.

בכל המקומות האלה שווה לעצור ולשאול:

האם חסר לי פה גבול?

גבול טוב לא אמור לנהל אותנו

אבל יש פה גם מלכודת.

המטרה היא לא לברוח ממסגרת של ארגון גדול ואז לבנות לעצמנו ארגון קטן ונוקשה שאנחנו שוב שונאים להיות בתוכו.

גבולות טובים צריכים לשרת אותנו.

לא להפך.

לכן אני אוהב לחשוב עליהם כעל ברירת מחדל, ולא תמיד כחוק שאסור לעבור עליו.

שני ורביעי הם ימי החופש שלי.

זאת ברירת המחדל.

זה לא אומר שמעולם לא אעבוד ביום שני אם משהו חשוב באמת קורה.

ההבדל הוא שאני כבר לא צריך להחליט בכל יום שני האם לעבוד.

ברירת המחדל כבר קיימת.

אותו דבר יכול לעבוד בהרבה מקומות אחרים:

אני לא מתחיל פרויקט חדש לפני שסיימתי או עצרתי אחד קיים.

אני לא קובע פגישות לפני שעה מסוימת.

אני בודק מייל פעמיים ביום ולא כל עשר דקות.

אני לא נותן ללקוחות את הטלפון הפרטי שלי.

אני משאיר יום מסוים בלי פגישות.

אני מגדיר מראש כמה כסף אני מוכן להשקיע בניסוי חדש.

אני מחליט באילו שעות העסק נגמר והחיים האישיים מתחילים.

אין פה רשימה נכונה.

וזה אולי החלק הכי חשוב.

הגבולות שלי לא צריכים להיות הגבולות שלכם.

יזם סולו עם שלושה ילדים קטנים, יזמת רווקה בת 27, שכיר שבונה עסק בערבים ומישהו שמנהל כבר עסק שמכניס מיליונים יכולים להזדקק למסגרות שונות לחלוטין.

המטרה היא לא להעתיק גבולות מאנשים אחרים.

המטרה היא להבין איפה החופש שלנו מתחיל לעלות לנו יותר ממה שהוא נותן לנו.

אז איך שמים גבול נכון?

מבחינתי יש כמה שאלות פשוטות שעוזרות.

קודם כל: איזו בעיה אני מנסה לפתור?

לא לקבוע חוק כי קראתי שמישהו מצליח מתעורר בחמש בבוקר.

אם הבקרים שלי עובדים מצוין, אין סיבה לגעת בהם.

אבל אם כל ערב אני מוצא את עצמי ממשיך לעבוד עד שאני מותש, אולי שם יש בעיה ששווה לפתור.

אחר כך: מה תהיה ברירת המחדל שלי?

עדיף גבול פשוט וברור.

"אני משתדל לעבוד קצת פחות בערב" הוא גבול חלש.

"אני לא מתחיל משימות עבודה חדשות אחרי שמונה בערב" הוא כבר משהו שאפשר להבין וליישם.

ואז מגיעה שאלה חשובה במיוחד ליזמי סולו:

מהם החריגים?

כי החיים הם לא אקסל.

יש השקות, לקוחות חשובים, ילדים חולים, תקופות לחץ והזדמנויות שלא מגיעות בדיוק לפי לוח השנה שלנו.

גבול טוב צריך להיות מספיק יציב כדי לתת לנו ודאות, אבל מספיק גמיש כדי לחיות בתוך המציאות.

ולבסוף כדאי לבדוק מדי פעם אם הגבול עדיין עובד.

החיים משתנים.

העסק משתנה.

אנחנו משתנים.

גבול שהיה מצוין לפני שלוש שנים יכול להיות מיותר היום.

למה כל כך קשה לנו לשים לעצמנו גבולות?

אני חושב שהקושי הגדול הוא שגבול מרגיש לפעמים כמו ויתור על החופש שבשבילו יצאנו לעצמאות מלכתחילה.

אם אני יכול לעבוד מתי שאני רוצה, למה להחליט שאני לא עובד ביום רביעי?

אם אני יכול לפתוח איזה פרויקט שאני רוצה, למה להגביל את עצמי?

אם אף אחד לא אומר לי מה לעשות, למה שאני אתחיל להגיד לעצמי מה לעשות?

אבל כאן בדיוק נמצא הפרדוקס.

בלי גבולות, אנחנו יכולים להפוך לעבדים של האפשרויות שלנו.

כל דבר אפשרי.

כל הזמן.

כל רעיון יכול להפוך לפרויקט.

כל שעה יכולה להפוך לשעת עבודה.

כל אדם יכול לקבל גישה אלינו.

כל החלטה נשארת פתוחה.

וזה מעייף.

גבולות סוגרים חלק מהאפשרויות כדי שנוכל להיות חופשיים בתוך האפשרויות שבחרנו להשאיר פתוחות.

החופש שאני מחפש היום

אחד הדברים שאני אוהב ביזמות סולו הוא שאין נוסחה אחת לכולם.

כל אחד יכול לבנות לעצמו עסק שמתאים לחיים שהוא רוצה לחיות.

אבל כדי לעשות את זה צריך לא רק לשאול איפה אנחנו רוצים יותר חופש.

צריך לשאול גם איפה אנחנו צריכים יותר גבולות.

איפה אני מבזבז אנרגיה על החלטות שחוזרות על עצמן?

איפה העסק זולג למקומות שאני לא רוצה שיגיע אליהם?

איפה חוסר הוודאות שלי משפיע גם על האנשים שסביבי?

ואיפה מסגרת קטנה שאני אבחר בעצמי דווקא תיתן לי יותר שקט?

בסופו של דבר, מבחינתי זה בדיוק ההבדל בין מסגרת שמישהו אחר כופה עליי לבין גבול שאני בוחר לעצמי.

הראשון יכול לקחת ממני חופש.

השני יכול ליצור אותו.

אנחנו לא צריכים לבחור בין חופש לבין גבולות.

אנחנו צריכים לבחור את הגבולות שבתוכם אנחנו רוצים להיות חופשיים.