בוא נדבר על הרגע הזה. הרגע שבו היד שלך מרחפת מעל כפתור ה-"שלח" על הצעת מחיר חשובה. הרגע לפני שאתה מפרסם פוסט שמציג את הדעה המקצועית שלך. הרגע שבו אתה עומד להשיק את המוצר החדש שעבדת עליו ימים ולילות.
הכל מוכן. הטקסט כתוב, העיצוב מושלם. אבל אתה קופא.
וברגע הזה, האתגר הוא לא טכני או עסקי. הוא משהו הרבה יותר עמוק. מתחת לכל האסטרטגיות, התוכניות והמשימות, ישנם שלושה צללים גדולים, שלושה פחדים נסתרים שמנהלים את ההצגה מאחורי הקלעים. אלו הפחדים שרובנו לא מדברים עליהם, אבל כל יזם סולו מכיר אותם באופן אינטימי.
הגיע הזמן להדליק את האור.
1. הפחד מכישלון: "מה יגידו עליי?"
זהו הפחד הגדול והרועש ביותר. אבל אם נהיה כנים, אנחנו לא באמת מפחדים מהכישלון עצמו. אנחנו לא מפחדים שהרעיון לא יעבוד או שנפסיד כסף.
אנחנו מפחדים ממה שיקרה אחרי הכישלון. אנחנו מפחדים ממה שאנשים יגידו.
הפחד מכישלון הוא בעצם פחד חברתי. הוא הפחד להיראות טיפש, הפחד מהמבט המרחם של חברים, הפחד מ"אמרתי לך" של קרובי משפחה. כיזמי סולו, העסק שלנו כל כך שזור בזהות שלנו, שכישלון עסקי מרגיש כמו כישלון אישי עמוק, חשוף לעיני כל.
הפחד הזה הוא משתק. הוא גורם לנו לא לקחת סיכונים, להישאר באזור הנוחות ולהשאיר רעיונות מבריקים במגירה, שם בטוח שאף אחד לא ילעג להם.
איך מתחילים להתמודד?
שנה את השפה. במקום לחשוב במונחים של "הצלחה או כישלון", תחשוב במונחים של "ניסוי ותוצאה". אתה לא "משיק מוצר"; אתה "מריץ בדיקה" כדי לראות מה השוק חושב. אם זה לא עובד, לא נכשלת. פשוט קיבלת נתונים יקרי ערך לפעם הבאה. הפרדת האגו שלך מהתוצאה היא הצעד הראשון להשתחרר מהאחיזה של הפחד הזה.
2. הפחד מבורות: "מי אני בכלל שאעשה את זה?"
הפחד הזה הוא שקט יותר, אבל לא פחות ערמומי. הוא מתגנב בדמות שאלות כמו:
- "איך אני יכול לגבות סכום כזה כשיש אנשים עם הרבה יותר ניסיון ממני?"
- "מה אם ישאלו אותי שאלה שאני לא יודע את התשובה עליה?"
- "עוד רגע כולם יגלו שאני לא באמת מבין כל כך הרבה כמו שאני מציג."
זהו קולו של המתחזה. זהו הפחד מבורות וממבוכה. הפחד העמוק שמישהו ירים את הווילון ויחשוף שאנחנו לא יודעים מספיק, שאנחנו לא ראויים להצלחה שלנו. הפחד הזה גורם לנו לתמחר את עצמנו נמוך מדי, להימנע מלקחת פרויקטים מאתגרים, ולדחות את הרגע שבו נצטרך לעמוד באור הזרקורים.
איך מתחילים להתמודד?
אמץ את עיקרון "המומחה היחסי". אתה לא צריך לדעת הכל. אתה רק צריך לדעת קצת יותר מהאדם שאתה עוזר לו. הערך שלך הוא לא הידע האנציקלופדי שלך, אלא היכולת שלך לפתור בעיה ספציפית עבור קהל ספציפי, מתוך נקודת המבט והניסיון הייחודיים שלך. תהיה פתוח לגבי מה שאתה לא יודע. זה לא הופך אותך לחובבן, זה הופך אותך לאנושי ואמין.
3. הספק העצמי: לופ המחשבות האינסופי
כיזם סולו, אתה המנכ"ל, מנהל השיווק, איש הכספים והשרת. אבל התפקיד הכי מתיש שלך הוא להיות "ועדת ההיגוי של איש אחד".
כל החלטה, מהקטנה ביותר ("באיזה צבע לבחור לכפתור באתר?") ועד הגדולה ביותר ("האם לשנות את כל המודל העסקי?"), נופלת על הכתפיים שלך בלבד. אין עם מי להתייעץ, אין את מי לשאול, אין על מי לחלוק את כובד האחריות.
המצב הזה יוצר קרקע פורייה לספק עצמי ול"ניחוש שני". אתה יכול לבלות שעות, לפעמים ימים, בלופ אינסופי של "מה אם…", מה שמוביל לשיתוק מוחלט. העייפות המנטלית הנגרמת מקבלת כל ההחלטות לבד היא אחד הגורמים השקטים והמסוכנים ביותר לשחיקה.
איך מתחילים להתמודד?
צור לעצמך מסגרת לקבלת החלטות.
- להחלטות קטנות (שלא ישנו את גורל העסק): השתמש ב"חוק 2 הדקות". אם אתה לא יכול להחליט תוך 2 דקות, זה כנראה לא משנה. פשוט תבחר משהו ותמשיך הלאה.
- להחלטות גדולות: קח דף ועט. כתוב מה הבעיה, מה האפשרויות, מה היתרונות והחסרונות של כל אחת, ובעיקר – מה התרחיש הגרוע ביותר בכל אפשרות, והאם אתה יכול לחיות איתו. הוצאת המחשבות מהראש אל הדף עוזרת לשבור את הלופ ומכניסה היגיון לתהליך.
הפחדים האלה הם לא סימן שאתה לא מתאים להיות יזם. להפך. הם ההוכחה שאתה לוקח סיכון, שאתה שם את עצמך על המגרש, ושבאמת אכפת לך. המטרה היא לא להעלים אותם, אלא ללמוד לזהות אותם, לקרוא להם בשם, ולעשות את הצעד הבא קדימה, למרות שהם שם.
פינגבאק: להתאהב בגרסה 1.0: למה ה-MVP הוא החבר הכי טוב של יזם הסולו (ואיך לאמץ אותו) - אני יזם סולו